תולדות היישוב

ההתחלה

ראשיתה של המושבה מזכרת בתיה ב”שיגעון לדבר” של איש אחד, הרב שמואל מוהליבר.

הפרעות ברוסיה בשנים 1882 – 1881, הביאו להקמת אגודת “חובבי ציון”, שהרב מוהליבר היה בין מייסדיה. אנשי האגודה תלו תקוות בהתיישבות בארץ ישראל והאמינו שאם יבואו אליה יהודים, אשר יעבדו את האדמה, הם יוכיחו לעולם שהארץ מתאימה לחקלאות והיהודים מתאימים להיות חקלאים.

בהתאם לתפיסה זו, יצא הרב מוהליבר לפריס, כדי לנסות לשכנע את הנהגת “כל ישראל חברים” לתמוך ברעיונו. הוא נכשל במשימה זו אך הצליח להתקבל אצל הברון רוטשילד. הפגישה ביניהם התקיימה ב- א’ סוכות תרמ”ג (1882) ואפשר לכנותה היסטורית, מכיוון שהיא הביאה את הברון לרעיון התמיכה בהתיישבות בא”י. באותה פגישה התייחס הברון בספקנות לנושא ההתיישבות, אך הסכים לתמוך בקבוצת יהודים, אם תמצא אחת כזו, אשר הם עובדי אדמה מנעוריהם ויהיו מוכנים לעלות לא”י מרצונם ועל חשבונם.

בהתאם לסיכום זה, יצא הרב מוהליבר לחפש קבוצת יהודים מתאימה. החיפושים הוטלו על יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" במיינץ, גרמניה והוא הגיע אל כפר איכרים יהודים בשם פבלובקה, ליד העיר רוז’ינוי בפלך גרונדה, פולין (היום – רוסיה הלבנה). במקום נערכה אספה כללית ובה נבחרו 10 משפחות, שחתמו על הסכם הקובע: תחילה יעלו הגברים על חשבונם, יעברו הכשרה במקוה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון, ואם יוכיחו את עצמם כחקלאים, יקים למענם הברון מושבה. אז יוכלו להעלות גם את משפחותיהם.

זמן קצר לאחר מכן, יצאו 11 הגברים (נוסף אחד על העשרה המקוריים) בדרכם לא”י. לאחר תלאות רבות בדרך ובחופי הארץ, ירדו בחוף יפו ב – 14 בדצמבר 1882 והגיעו אל מקווה ישראל, בה שהו כ – 10 חודשים. באותו זמן החלו לחפש אדמה מתאימה להקמת מושבה. החיפושים נמשכו כשנה ובאוקטובר 1883 נרכשו 2,660 דונם מהכפר הערבי עקיר. היו אלו אדמות מישור כבדות, מתאימות למזרע, כפי שהיו רגילים בארץ מוצאם.

מיד עם רכישת האדמות, ב-7 בנובמבר 1883, ז’ חשון תרמ”ד (נחשב כיום הקמת המושבה), עזבו הגברים את מקווה ישראל, שכרו בתים בכפר הערבי, החלו לעבד את אדמותיהם ולבנות את בתיהם. אז הביאו את משפחותיהם, אליהן הצטרפו 7 משפחות נוספות והחלו לחיות במושבה.

מקור השם

הם קראו לה בשם עקרון, כיון שחשבו שהיה זה מקומה של העיר המקראית עקרון. לאחר מספר שנים, שונה שמה של המושבה ל – מזכרת בתיה, על שם אמו של הברון. המושבה נוהלה על ידי פקידי הברון ועובדה זו הביאה לחיכוכים רבים בינם ובין איכרי המושבה, בנושאים כגון: סוג הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ואופי החיים במושבה. לשיא הגיע הסכסוך בשנת תרמ”ט (1889), היא שנת השמיטה, כאשר הפקידים הורו לעבד את האדמות, למרות התנגדות האיכרים, בהיותם אדוקים בדתם. התושבים עמדו כנגד פקידיי הברון ולא נכנעו עד סוף שנת השמיטה. והיחסים העכורים נמשכו גם לאחר מכן.

אנשי מזכרת בתיה חיו חיי עובדי אדמה פשוטים וחרוצים. עיתוני התקופה מתארים: "בכלל יעשה המושב הזה רושם טוב מאוד על כל רואיו, כי הוא המושב האחד בארץ הקדושה, אשר יושביו המה איכרים פשוטים ותמימים ועובדים את אדמתם בחפץ לב וברצינות, ונהנים מיגיע כפם, ויראו לכל באי עולם כי מוכשרים הם אחינו לכל עבודה קשה בשדה, ומוכשרת היא ארצנו העתיקה להשביע לחם את עובדיה, העודרים וחורשים וזורעים אדמתה בלא לב ולב ובלא חשבונות רבים" (האסיף 6, תרנ”ד 1894).

הם העתיקו למושבה את כל מוסדות הקהילה, שהיו קיימים בגולה: גמילות חסדים, חברת קדישא, הכנסת כלה, בקור חולים, הכנסת אורחים, חברת לינה וניהלו חיי חברה ערים. שנים רבות נאבקו אנשי מזכרת בתיה בקשיים, בפגעי הטבע, אשר השמידו יבולים ובגזרות השלטון הזר. רק בשנות ה- 30 הגיעה המושבה לביסוס כלכלי, המאפשר קיום מחקלאות.

במלחמת העצמאות

מילאה מזכרת בתיה תפקיד חשוב, כבסיס להתארגנות השיירות בדרכן לירושלים הנצורה. אנשי המושבה דאגו לחיילים ולנהגי השיירות, ארחו אותם בבתיהם והשתדלו להקל עליהם ככל יכולתם. אנשי משטרת הישובים היהודיים, שתחנתם הייתה במזכרת בתיה, אבטחו את הדרכים בסביבה ובמיוחד את הכביש, בו עברו השיירות בדרכן לבירה. כמו כן, שימש הישוב כבית חולים שדה לנפגעי הקרבות באזור, במיוחד קרבות לטרון. עם זאת, נשארה מזכרת בתיה ישוב קטן, שמספר תושביו לא השתנה במשך עשרות שנים.

שימור האתרים ההיסטוריים של מזכרת בתיה

התרחבות הישוב החלה עם גלי העלייה, בשנות ה- 50 וה – 60 ותנופת הפיתוח נכרת במושבה בשנים האחרונות, בקליטת תושבים חדשים ובהתרחבות השירותים הקהילתיים, כל זאת תוך הקפדה על שמירת הצביון הכפרי הייחודי של המושבה.

ביזמת הרשות המקומית, הוקם בישוב מוזיאון שמטרתו לשמר ולתעד את ההיסטוריה של המושבה, לשחזר ולטפל באתרים הקיימים בה ולהמחיש לדור הצעיר ולמבקרים את הווי החיים של מושבה חלוצים בארץ ישראל. זכתה מזכרת בתיה, שרוב מבניה ההיסטוריים נותרו בה עד היום ושמרו על צביונם המקורי.

זו אחת המושבות הבודדות בארץ, שנותר בה מתחם שלם של ישוב בן העלייה הראשונה. שיתוף פעולה בין הרשות המקומית ובין המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, הניבה פעילות שימור מקיפה במושבה. הוכנה תכנית בנין עיר, הכוללת תקנון מפורט לשימור. חלק גדול מהאתרים ההיסטוריים עבר שחזור ושימור והאחרים – בשלבים שונים של התהליך.

הרחוב הראשי קיבל טיפול מיוחד: שוחזרו גדרות העץ, ריהוט הרחוב ופנסי תאורה שהחזירו לו את צביונו מאז. ביקור במושבה, כיום מאפשר לחוות ביקור במושבה חלוצית ארץ – ישראלית, ייחודית ומרתקת.