(10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985), משוררת ישראלית. מהיוצרות העבריות החשובות במאה ה-20, הנודעת בשל שיריה הפרובוקטיביים.

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו). וולך גדלה ונפטרה ברחוב הקרוי על שם אביה שנהרג מכדור תועה במהלך קרב במלחמת העצמאות. היתמות היוותה סימן היכר ומגדיר זהות שבהמשך חייה חיבר בינה לבין יתומים אחרים, החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב-העת " סימן קריאה" שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" שראה אור לאחר מותה.

וולך הייתה ממייסדי כתב העת "פשיטא", שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית. בגיל 21 התאשפזה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. שם עברה בין השאר טיפול בכדורי LSD, שיטת טיפול שהייתה נפוצה בפסיכיאטריה בשנות השישים, ואת חוויותיה סיכמה בשיריה, בהם השיר "אם תצא למסע אל. אס. די.".

בשנים האחרונות לחייה חזרה וולך לגור עם אמהּ, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה. ב-1981 נתגלתה אצל וולך מחלת הסרטן והיא נפטרה ממנה לאחר כ-3 שנים, והיא בת 41.

וולך ידועה בעיקר בזכות השימוש התקדימי שלה בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, גוף ונפש, זהות וריבוי-זהויות ומוות חוויתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגלי קוראי השירה הרגילים.

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים "לא ראויים" ומנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד למשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה את הארכאי עם החדשני.

מקצת שיריה של יונה וולך תורגמו לאנגלית, לאיטלקית וליידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה תורגמו לשפה הבינלאומית אספרנטו.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה.

רבים משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ואחרי מותה על ידי אמנים שונים,

בן-זוגה של וולך ב-4 השנים האחרונות לחייה, יובל ריבלין, המחזיק בשני-שלישים מעזבונה, ביקש בשנת 2000 מאקו"ם, שלא לאפשר שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו ו/או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין נבע, ככל הנראה, מחזרתו בתשובה. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת חודש יולי 2005.

יונה וולך