סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה.

דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדא שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית). מגיל צעיר בלטה בכישרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. אביה שבתאי היה רב, ושלא כמקובל באותה עת, לא נמנע מלתת לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.

בארון עלתה ארצה ב-1911. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה.

בשנת 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלתה על ידי השלטון התורכי בארץ, יחד עם משפחתה לאלכסנדריה שבמצרים. בשנת 1919 עלה בידם לשוב לארץ. היא חזרה לעבודתה ב"פועל הצעיר" ועסקה בכך עד לשנת 1924.

בשנת 1927 פורסם ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר).

כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.

בביתה קיבלה אורחים, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.

השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומי על הנייר".

המחלה שבשלה לא יצאה דבורה בארון את ביתה אינה ברורה, אך ככל הנראה מדובר בדיכאון קליני.

צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אימה הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אימה, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.

דבורה בארון עסקה בסיפוריה בנושא היהודי. סיפוריה מתארים את האווירה והאקלים התרבותי-רוחני יהודי, תוך שילובם בהיבט האנושי-הכללי. בסיפוריה היא התייחסה לדמויות נשיות ומקופחות, לחלשים ולפגועים בחברה. היא נחשבת לסופרת ריאליסטית. סיפוריה מעוגנים במציאות היהודית ובחברה האנושית.

בארון זכתה בפרסים רבים על פעילותה בתחום הספרות: כלת פרס ביאליק על ספרה "קטנות"  פרס רופין על ספרה "לעת עתה" ופרס ברנר על ספרה "פרשיות".

 דבורה בארון