נולדה במוסקבה ב-27 באפריל 1931, היתה אסירת ציון בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים.

אידה נודל, כמו מסורבי עלייה רבים אחרים, התעוררה לפעילות בעקבות חטיפת המטוס שאירגנו ב-15 במאי 1970 הדיסידנט היהודי אדוארד קוזנצוב ואחרים. לאחר החטיפה נהגה הממשלה הסובייטית ביד קשה יותר ביהודים ובדיסידנטים ורבים מפעילי התנועה נאסרו.

לאחר שהגישה בקשה לוויזה ליציאה מרוסיה הסובייטית ב-1971 ונדחתה המשיכה בשנים הבאות להגיש בקשות להגר, בלא הצלחה. ב-1972 פוטרה מעבודתה. היא התכתבה עם חבריה לתנועה שנאסרו ושלחה להם ספרים, תרופות ומזון לכלאם. בנוסף עתרה בשם אסירים לשלטונות במוסקבה וייצגה אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר. פן נוסף של פעילותה היו הפגנות ופגישות עם זרים שביקרו במוסקבה, להם חשפה (ודרכם לעולם כולו) את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצה.

בעקבות פעילותה, אידה נודל הוטרדה ונחקרה תכופות על ידי ה-ק.ג.ב.. לאחר שפנתה מעל מרפסת ביתה ביוני 1978 בבקשה נואשת לאפשר לה להצטרף למשפחת אחותה ילנה בישראל, נידונה בבית משפט לארבע שנות גלות בסיביר.

בתקופת מאסרה הייתה אידה נודל לסמל כ-"סירובניקית" וזכתה להדים בדעת הקהל העולמית. התייצבותם לצידה של דמויות מרכזיות כרונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, ג'יין פונדה וליב אולמן בשילוב עם תהליך השקיעה של ברית המועצות הביאו לבסוף לשחרורה ולעלייתה לישראל ב-15 באוקטובר 1987.

ביתה הראשון בארץ היה ברחובות, ולאחר מכן עברה להתגורר בבית בכרמי יוסף הסמוך יחד עם אחותה.

ספרה האוטוביוגרפי "יד בחשכה - אוטוביוגרפיה של אסירת ציון" יצא ב-1990 והיה לרב מכר.

ב-1992 הקימה נודל את ארגון "אם לאם" העוסק בקידום חינוכם של ילדי העולים מרוסיה, בעיקר בקרב מוקדי אוכלוסייה חלשה.

אידה נודל ביקרה קשות ובפומבי את קליטת העלייה הרוסית בישראל בכלל ואת זו הפרטית שלה בפרט.

אידה נודל זוהתה עם חוגי הימין הפוליטי והייתה שותפה למחאה נגד תוכנית ההתנתקות. בראיון עיתונאי שעורר הדים ביוני, 2005 הביעה מספר דעות שנויות במחלוקת ובכללן תמיכה בתיאוריית הקשר על רצח רבין ואמירות גזעניות בגנות העלייה האתיופית.

אידה נודל