(3 במאי 1898 - 8 בדצמבר 1978) הייתה ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל  והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראש ממשלה, הובילה את ישראל במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

גולדה מאיר

גולדה מאיר נולדה בקייב, (היום בירת אוקראינה), כגולדה מבוביץ', בת למשפחה

 יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו לאמה כתינוקות וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1906 היגרה המשפחה לארה"ב.

בגיל 15 עזבה את הבית ועברה להתגורר אצל אחותה.

בתקופה שהותה אצל אחותה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן, ריתקו אותה.

בגיל 17 שבה גולדה להתגורר עם הוריה. ובהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ.

באמצע 1921 הפליגו גולדה ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל .

גולדה עברה להתגורר בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, אך בהשפעת בעלה חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו גולדה ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה גולדה מאיר כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל העדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני. היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאיר, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות והייתה לנואמת נחשבת.

ב-1932 - 1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של הסוכנות היהודית, שבה כיהנה לצדם של אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז, וברל כצנלסון.

בטרם קום המדינה פגשה מאיר פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. אולם ערב הפגישה השנייה שהתקיימה ב-12 במאי 1948 כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאיר מחופשת לערביה, במפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו והציע למאיר שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף, ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה.

גולדה מאיר חתומה על הכרזת העצמאות.

מיד לאחר מכן נשלחה מאיר לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי. מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות שם עמדה מאיר בראש צירות ישראל.

ב-1949 חזרה מאיר לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.

כחברת ממשלה תמכה מאיר בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הניצית של בן-גוריון. ב-1956 מינה אותה בן גוריון לתפקיד שרת החוץ והיא עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר" בהוראתו של בן-גוריון.

היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. מאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו של בן גוריון.

במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים ובשנים אלו עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור על ישראל באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר.

ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.

עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, משה דיין, ופנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, וכיהנה במשך 5

גולדה מאיר בחרה להמשיך בקיומה של ממשלת ליכוד לאומי, כפי שהיה מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.

בתקופת כהונתה בראשות הממשלה, נעשו נסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא.

בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר תשומת לב לשכבות המצוקה. זכורה אמירתה בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים: "הם אינם בחורים נחמדים". היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

בהקשר הפלסטיני זכורות אמירותיה "אין עם פלסטיני" ו"לא אסלח לערבים על מה שגרמו לנו לעשות".

במהלך כהונתה באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים.  

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך ב-באפריל 1974 נאלצה להתפטר, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השנייה, בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט והחלטתה של גולדה להפקיד את תיק הביטחון שוב בידי דיין.

לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, בו חיה בתה. היא חייתה ברביבים עד ליום מותה.

היא נפטרה ממחלת הסרטן ב-8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.