מנחם בגין נולד בבריסק, רוסיה. בצעירותו היה חבר בשומר-הצעיר ובגיל 16 הצטרף לבית"ר.
ב- 1930 שמע לראשונה בחייו את זאב ז'בוטינסקי אשר השאיר עליו רושם עז ובלתי נשכח.
בשנת 1932 הצטרף להנהגה הארצית של בית"ר בפולין ועמד בראש מחלקת הארגון שלה.
ב-1931 החל ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת וארשה, ב-1935 סיים את לימודיו והוסמך למשפטים ובעל תואר "מאגיסטר יורי". הוא היה למשפטן, ואם כי מעולם לא עבד כעורך דין, שימשה אותו השכלתו המשפטית בכל דרכו הפוליטית.
ערב מלחמת העולם השנייה כיהן בגין כנציב בית"ר בפולין. בספטמבר 1939, פלשו הגרמנים לפולין. על אשר ארע לבני משפחתו שמע בגין מפי עדי ראיה לטרגדיה: "את אמא הוציאו הגרמנים מבית החולים והרגו אותה. את אבא טיבעו בנהר יחד עם 500 יהודים. אבא הלך בראש והם שרו, על פי הצעתו, 'אני מאמין בביאת המשיח' ו'התקווה' - וכך הטילו אותם לנהר".
בגין התגייס לצבא הפולני בפיקוד הגנרל אנדרס והגיע עמו לארץ- ישראל במאי 1942. כשנה וחצי שירת בצבא הפולני בדרגת רב-טוראי כמתורגמן במפקדה בירושלים ושם גר בשכונת רחביה. במקביל ששימש כמחצית השנה 1942 כנציב בית"ר בארץ ישראל וקיים מגע הדוק עם האצ"ל. ימי המלחמה היו ימי הפוגה במלחמת הארגון בשלטון הזר, לנוכח האויב הגרמני המשותף. פעילות הארגון הגיעה לשפל המדרגה, במיוחד לאחר נפילת מפקדו דוד רזיאל ב-1941. היה זה יעקב מרידור, מפקד הארגון לאחר רזיאל, שאמר לחבריו במפקדה: "בגין הוא האיש שלו אנו מייחלים לעמוד בראש המערכה הגורלית, שבה עומד לפתוח אצ"ל". עם שחרורו, בן 30 היה ולפניו עמד הפרק, אולי, החשוב ביותר בחייו. הוא פשט מדיו והיה ל"חייל ללא-מדים", לוחם מחתרת. הרב"ט הפך למפקד האצ"ל.
בפברואר 1944 ניסח את "הכרזת המרד" על פתיחת המערכה נגד שלטון המנדט הבריטי.
באוגוסט 1948 הקימו בגין וחברים נוספים ממפקדת האצ"ל לשעבר את תנועת החרות
אותה הנהיג.
בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 זוכה תנועתו ב-14 מנדטים. מאז היה בגין לחבר הכנסת ואחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדותיה, כראש יריביהן של מפא"י ושאר מפלגות השמאל. חרות נשארה נאמנה לעקרונותיה ופעלה כדי לשמש חלופה לשלטון הסוציאליסטי בראשות דוד בן-גוריון.
ב-1965 הוקם גח"ל - גוש חרות והליברלים, שזכה ב-26 מנדטים - ומ-1973 הורחבה המסגרת למחנה הגדול, הליכוד, שבו התלכדו יחדיו תלמידי זאב ז'בוטינסקי עם תלמידי בן גוריון.
בשנות ה- 50 וה- 60 בהן עמד בגין בראש האופוזיציה לבן-גוריון, לא היו החיים בכנסת משעממים כלל ועיקר. היו בין השניים מחלוקות קשות בענייני הווה ועבר כאחד. בן גוריון, שטבע את הסיסמא "בלי חרות ומק"י", כינה את יריבו הגדול בכינויי גנאי, וגם בגין לא טמן ידו בצלחת.
ואף על פי כן, לא מנעה היריבות מבן גוריון, ערב מבצע "קדש" ב-1956, להזמין את בגין לביתו ולגלות לו את דבר התכנית, דבר שמנע מידיעת שרים רבים בממשלתו.
בגין, לראשונה בחייו, ישב ליד שולחן הממשלה ב- 1 ביוני 1967 ולאחר מכן, כשר בלי תיק, מה-5 ביוני 1967. בכך נפרצה חומת הבדידות סביב תנועתו בכלל, וסביבו בפרט. כשלוש שנים היה חבר בממשלת הליכוד הלאומי שבראשות אשכול, למן פרוץ מלחמת ששת הימים, והיה זה בגין, יחד עם יגאל אלון, שיזמו את הדיון, שבו נתקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים, באוגוסט 1970 פרש עם שאר שרי גח"ל מן הממשלה.
כושרו הרטורי של מנחם בגין, נאומיו חוצבי הלהבות, הפתוס שלו, ריתקו אליו תשומת לב רבה גם כשתוכן דבריו, נימתם, חריפותם, צפויים היו מראש. מבקריו טענו נגדו שהוא דמגוג, אך הכל הסכימו שאין הוא פוליטיקאי צר אופקים, כי אם מדינאי לאומי, שטובת העם והמדינה קודמים אצלו לכל. וכך, בביקוריו בחו"ל, נמנע בקפידה מלמתוח ביקורת על הממשלה.
חלומו הפך למציאות רק ב-17 במאי 1977 עם סיום הבחירות והמהפך הפוליטי, זמן קצר בטרם מלאו לו 64. המהפך הפנים-פוליטי בישראל - גם אם היה צפוי - הפתיע את אזרחי המדינה, שחוללו אותו, והדהים את העולם.
כראש הממשלה השישי של מדינת ישראל ייזכר מנחם בגין בראש ובראשונה בזכות מאורע ששיאו היה ב-26 במארס 1979. באותו יום חתם בטקס חגיגי ומרגש על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה עברית כלשהי. תוכנית השלום של בגין - שהוצגה לנשיא קרטר בוושיגטון וסאדאת בקהיר - עוררה עליו ביקורת קשה בארץ, ובמיוחד במפלגתו, שכן דובר בה על מסירת רוב השטח של חצי האי סיני למצרים ומתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה תוך הכרה בזכויותיהם "הלגיטימיות". למבקריו בתנועת "חרות" אמר: "אני לא זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים', לא מ'ארץ ישראל השלמה', ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות".
קודם שאושרר ונחתם הסכם השלום עצמו, זכה מנחם בגין לכבוד בינלאומי רב, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978, יחד עם שותפו המצרי למאמצי השלום.
רצח הנשיא סאדאת בידי מתנקשים קנאים מוסלמים ב-6 באוקטובר 1981, עורר חששות לגורל הסכם השלום, אך מנחם בגין לא היסס לומר, שפינוי סיני יושלם במועד, בהתאם להתחייבויות שנטלה על עצמה ישראל בהסכם, וכך אמנם היה. באפריל 1982, תשע שנים לאחר שנוסדה, נהרסה כליל העיר ימית ועמה באה הכליה על כל יישוביי החבל הפורח.
אותה שעה כבר עמד בגין בראש ממשלתו השניה, לאחר שהוביל את הליכוד לניצחונו השני, בבחירות שהוקדמו ליוני 1981. במהלך כהונתו השניה הוחלט על מבצע "שלום הגליל". בספטמבר 1983 - הודיע בגין על התפטרותו. כל מה שאמר לממשלה היה משפט אחד בלבד: "אני חש שאינני יכול להמשיך" - ובכך הגיעה לסיומה קריירה פוליטית מזהירה, ונחתם פרק חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בביוגרפיה של מנחם בגין החל עכשיו הפרק האחרון, הנוגה - פרק ההסתגרות וההתבודדות בדירה בירושלים, ובדירה שבתל אביב, שבה בילה את השנה ומחצית השנה האחרונות לחייו.