מראשי הסתדרות העובדים, תנועת העבודה והתנועה הציונית. שימש כשר החוץ וכראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954-1955).
משה שרת נולד בבאוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1908. בצעירותו שהה שנתיים בין ערבים והתנסות זו תרמה להיווצרות דעותיו היוניות. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ועבד כפקיד בהסתדרות, ובין 1933 ל-1948 עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי. בעקבות השבת השחורה נעצר בלטרון לזמן מה, יחד עם מנהיגי הישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. על אף מתינותו הידועה דחף להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט ואחר כך מונה לשר החוץ. הישגו הגדול ביותר היה הפסקת האש ב-1949, שסיימה באופן רשמי את מלחמת העצמאות.
לאחר פרישתו של בן גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן גוריון לקדנציה שנייה. תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה (דומה באורכה רק לזו של אהוד ברק) אופיינה בחולשתו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר עסק הביש שנרקח בתקופתו ומאחורי גבו. ליבו לא היה שלם עם פעולות התגמול של אותה עת, בתגובה לרציחות הפדאיון. עוד הקשתה עליו השפעתו של בן גוריון שהייתה בעינה גם בעת שפינה לכאורה את מקומו. פנחס לבון ומשה דיין לא שעו לדבריו. משהתפטר לבון היה בן גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.בממשלתו השנייה של בן גוריון היה שרת שר החוץ, ולאחר מכן, כשסולק בשל היחסים המעורערים עם בן גוריון, נתמנה לראש הסוכנות היהודית, עד ל-1960. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו אותו ואת בן גוריון ליריבים מושבעים. שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. אחרי פרישתו מראשות הממשלה כתב: "לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל".