איש צבא, פוליטיקאי וארכיאולוג חובב. נולד בדגניה וגדל בנהלל. בשנים 1939-‎1936 שירת בכוח המשטרתי היהודי, בפלוגות הלילה המיוחדות של קפטן אורד וינגייט. ב-1940 הועמד לדין על פעילותו בהגנה ונידון למאסר. כעבור שנה איבד עין בפעולת בעלות הברית נגד כוחות וישי הצרפתיים בלבנון. הצטרף לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות פיקד על גדוד 89. ביולי 1948 נתמנה מפקד מחוז ירושלים ובתפקידו זה ניהל משא-ומתן עם המלך עבדאללה ונציגיו. באביב 1949 השתתף כחבר המשלחת הישראלית בשיחות שביתת הנשק ברודוס. באוקטובר אותה שנה נתמנה דיין לאלוף פיקוד דרום וביוני 1952 - לאלוף פיקוד צפון. מדצמבר 1952 כיהן כראש אג"ם במטכ"ל, וכעבור שנה נתמנה לרמטכ"ל ופיקד ב-1956 על מבצע קדש, שהקנה לו הילה של גיבור לאומי. דיין מילא תפקיד מכריע בפיתוח שיטות לחימה חדשות בצה"ל. בינואר 1958 פרש משירות צבאי ועשה שנה בלימודים אקדמיים. ב-1959 נבחר מטעם מפא"י לכנסת, והיה חבר בה עד יום מותו. בשנים 1964-‎1959 כיהן דיין כשר החקלאות והיה ממייסדי רפ"י ב-1965. ב-1966 ביקר בוויטנאם כעיתונאי. ערב מלחמת ששת-הימים מונה דיין בלחץ ציבורי לשר הביטחון ולאחריה יזם את מדיניות הגשרים הפתוחים ודגל בפשרה הפונקציונלית. במלחמת ששת-הימים גברה תהילתו כגיבור לאומי, אך בעקבות מלחמת יום-הכיפורים ירדה קרנו בעיני הציבור. ב-1968 השתתף בהקמת מפלגת העבודה, לאחר הבחירות לכנסת התשיעית (1977) פרש דיין מהמפלגה, וכחבר כנסת יחיד הצטרף כשר חוץ לממשלתו הראשונה של מנחם בגין. כשר חוץ, שיחק תפקיד מרכזי בהסדרת ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ובשלבים השונים של תהליך השלום עם מצרים. דיין התפטר מן הממשלה ב-1979 כאשר יוסף בורג מונה לנציג ישראל בשיחות האוטונומיה עם מצרים. ב-1981 התייצב דיין לבחירות בראש רשימה עצמאית בשם תל"ם, שזכתה רק בשני מושבים בכנסת העשירית למרות הציפיות לתוצאות טובות יותר. לאורך כל דרכו הצבאית והפוליטית היה דיין ידוע כמי שמבין לנפש הערבים, אם כי דגל ביד חזקה בעימות עמם. יריבו העיקרי, הן בקריירה הצבאית שלו והן בקריירה הפוליטית, היה יגאל אלון.