(י"ט בתשרי תרנ"א, 20 בספטמבר 1890, סרטוב, האימפריה הרוסית – ל' בניסן תרצ"א, 17 באפריל 1931, תל אביב). מוכרת בשם העט שלהּ, "רחל" (ולעתים רחל המשוררת) והיא מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.

ב-1909, (תקופת העלייה השנייה) בהיותה בת תשע-עשרה, סיירה בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולימדו עברית בגן הילדים.

רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב (מי שלימים נודע כזלמן שזר והיה לנשיא המדינה השלישי) וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול". השיר מבטא את כאבה לנוכח חוסר נכונותו של שז"ר לעזור לה. את השיר היא מקדישה ל"זר" שמהווה משחק מילים לראשי תיבות שמו הקודם של שז"ר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך יחד עם זאת היא מסתירה את זהותו כדי להגן על שמו.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּלאָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

גַּן נָעוּל (לזר), אדר, תרפ"ח

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?". ב-1919 חזרה ארצה ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה.

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב". כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות. את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

רחל כתבה שירים רבים על הציפייה ההכרחית שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק:
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?
...
הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים..., תרפ"ז
רחל נפטרה בהיותה בת ארבעים, ללא כל איש עימה, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "מנגד" : פרוש כפים, ראה מנגד/ שמה אין בא/ איש ונבו לו/ על ארץ רבה.